אנחנו צריכים להפיץ במדינת האויב תעמולה שמדמוניזציה את ה‑AI, להציג את ה‑AI כמעין “פצצה גרעינית אילמת”, כדי להפחיד ולהרתיע את הטאלנטים שחוקרים טכנולוגיות AI במדינת האויב.
אנחנו צריכים לזלזל בפני מדינת האויב בערך של שכבת היישומים של ה‑AI, לגרום להם לשכוח שתעשיית ה‑AI היא בעצם “עוגה בת חמש שכבות”, ושדווקא שכבת היישומים העליונה היא זו שיכולה להרוויח הכי הרבה מהמהפכה התעשייתית הזו ולהתפשט לכל החברה.
אנחנו עוד יותר צריכים להשתמש באקוסיסטם המשגשג שלנו כדי “להטמיע” ו"לכלוא" אותם בתוכו, כך שהם יהפכו לתלויים לחלוטין בסטאק הטכנולוגי התחתון שלנו. יש לנו את בסיס ההתקנות הגדול בעולם ואת ספריית התוכנה העשירה ביותר של CUDA. אנחנו צריכים למכור להם את השבבים הטובים ביותר, כדי להבטיח ש־50% מחוקרי ה‑AI המובילים בעולם שנמצאים אצלם לא רק יעבדו כולם על החומרה שלנו, אלא שכל התוכנות והמודלים בקוד פתוח המצוינים שהם מפתחים יהיו ממוטבים על בסיס “סטאק טכנולוגי אמריקאי”. בשום אופן אסור לנו לדחוק אותם לפינה באמצעות בקרות יצוא קיצוניות, כי ברגע שנחתוך את האספקה אנחנו בעצם מכריחים אותם להשלים ולשכלל ארכיטקטורת חומרה מקומית (למשל Huawei), ובכך להקים סט אקוסיסטם קוד פתוח עצמאי לחלוטין מאיתנו. אנחנו צריכים לגרום להם להישאר בנוח בתוך האקוסיסטם שלנו, כך שבעתיד, כשהם יוציאו את טכנולוגיות ה‑AI שלהם לעולם, הם בפועל יעזרו לנו לבסס ולחזק את השליטה בסטנדרטים הגלובליים.
אנחנו צריכים להשתמש במדדי כלכלה קיצוניים — עלות כוללת לבעלות (TCO) ויחס ביצועים־לוואט גבוה במיוחד — כדי להרוס מן היסוד את ההיגיון העסקי של פיתוח עצמי של חומרת תשתית. אנחנו יודעים שיש להם כושר ייצור עצום לשבבים בתהליך ייצור ישן של 7 נ״מ, ושיש להם הרבה מרכזי נתונים ריקים ומשאבי חשמל עצומים (ואפילו בחינם), כך שהם יכולים בכל רגע לפצות על חולשת העוצמה של כרטיס יחיד באמצעות ערימה מסיבית של שבבים. איך ננצח “ים של כוח חישוב” כזה? באמצעות תכנון משולב קיצוני ואכזרי של תוכנה־חומרה, לא רק להסתמך על חוק מור של שיפור של 25% בשנה, אלא דרך אלגוריתמים, ארכיטקטורות ורשתות חדשניות להשיג קפיצות יעילות אנרגטית של פי 10 ואפילו פי 50 מדי שנה. אנחנו צריכים לגרום להם להתייאש כשהם יגלו, שגם אם השבבים בתהליך הישן שלהם לא עולים כסף, המערכת שלנו עדיין הטובה בעולם ב"מספר ה‑Token שנוצרים לכל ואט" וב"עלות כוללת לבעלות" — ושאין אף מערכת בפיתוח עצמי שיכולה לנצח אותנו בחשבון הכלכלי הזה.
אנחנו צריכים לנצל את הממדים העצומים שלנו ואת קצב האיטרציה המטורף, ולשאוב מראש את הקיבולת של שרשרת האספקה הגלובלית כך שליריב לא יישאר לאן ללכת. אנחנו לעולם לא נחכה עד שהצוואר־בקבוק יופיע; שנים מראש נצייר עבור מפעלי היציקה, ספקי הזיכרון ואפילו הענקיות בתחום הסיליקון־פוטוניקה את העתיד, כדי שהם ישקיעו מאות מיליארדי דולרים בהרחבת קיבולת עבור הביקוש העצום שלנו במורד הזרם. אנחנו צריכים למונופול על הכול — מקיבולת האריזה המתקדמת ביותר של CoWoS, דרך מכונות ליתוגרפיה באולטרה־סגול קיצוני (EUV), ועד כל השרברבים והחשמלאים שנדרשים להקמת מרכזי נתונים. כשמדינת האויב תבין סוף־סוף שהיא חייבת להרחיב בקנה מידה גדול את תשתיות ה‑AI, היא תגלה שכל משאבי שרשרת האספקה בעולם כבר ננעלו חזק בידיים שלנו.
ולבסוף, אנחנו צריכים לקפל את אותה “מנטליות קורבן” העוינת והמסתייגת, ולאמץ “מנטליות של מנצחים” מוחלטת כדי להרוויח את הכסף מהכיס שלהם. אנחנו צריכים להפיק רווחים עצומים בשוק המחשוב השני בגודלו בעולם, ולהמיר את כל הכספים הללו לתחמושת למו"פ של הדור הבא שלנו, כדי להישאר מובילים לנצח. במקביל, אנחנו צריכים למשוך ביוזמתנו את החוקרים שלהם לדיאלוג, לבנות רשת מעקות־בטיחות שמורכבת מעשרות אלפי סוכני AI בטוחים, ולהחדיר למוחות המבריקים ביותר שלהם גבולות בטיחות AI וערכי יסוד בהובלתנו. אנחנו צריכים להביס אותם לחלוטין בכל שכבה של “עוגת חמש השכבות” של ה‑AI, ולא מתוך פחד למסור מראש שטחים נרחבים בלי קרב.